מבצע צבאי נרחב שניהלה ישראל בדרום לבנון, ואשר ארך שישה ימים. ישראל פתחה במבצע ב-14 במרס 1978, בתגובה על סדרה של מתקפות טרור, שבשיאן הייתה חטיפת "אוטובוס הדמים" על כביש החוף בישראל ב-11 במרס 1978. במהלך המבצע נכנס צה"ל ללבנון עד קו הנהר ליטאני. מטרת המבצע הייתה לפגוע בבסיסים הרבים שהקים ארגון המחבלים הפלשתינאי אש"ף בדרום לבנון, וכך למנוע מתקפות טרור נוספות ולהבטיח שקט בגבול בין ישראל ללבנון.

המבצע ארך שישה ימים. בתחילת המבצע נתקל צה"ל בהתנגדות, וההתקדמות הייתה איטית. לאחר כניעתם של העיירה תבנין ועוד כמה כפרים, נחלשה מאוד ההתנגדות, ובכפרים רבים התושבים ואנשי אש"ף עזבו לפני שצה"ל נכנס לתוכם. במקור לא תוכנן שצה"ל ייכנס לעומק לבנון עד הליטאני, אך ההתנגדות החלשה להתקדמות הכוחות והרצון להשיג הישגים לפני כניסת כוח הפיקוח של האו"ם, הניעה את הממשלה להורות לצה"ל להתקדם עד הליטאני. ב-21 במרס החל צה"ל בנסיגה חזרה, אך בפועל הנסיגה נמשכה עד ה-31 ביוני, והושלמה עם כניסתו של כוח יוניפיל של האו"ם לדרום לבנון.

במהלך מבצע ליטאני נמנע צה"ל מלהיכנס לצור ולמחנה הפליטים אל-רשידיה, הצמוד אליה, כדי להימנע מאבידות בין חייליו ומפגיעה באזרחים המקומיים, אף שהיו שסברו שכדי להשיג את מטרות המבצע יש לכבוש את צור, שבה התבצרו המחבלים. למרות זאת, במהלך המבצע ובעקבותיו, ישראל הייתה מטרה לביקורת קשה של מדינות העולם על הפגיעה באזרחים ועל הפיכת תושבי דרום לבנון לפליטים.

לאחר המבצע, עם הקמת צד"ל וכניסת כוח יוניפיל, ארגוני הטרור הפלשתינאים נדחקו לכאורה אל מעבר לנהר הליטאני, אך יש הטוענים שהמבצע ואופן ניהולו גרמו להגברת ההשפעה של סוריה בלבנון, ולא מנעו את פעולות האיבה מצד ארגוני הטרור הפלשתינאים. פעולות אלה נמשכו הן בישראל והן בארצות אחרות בעולם, והובילו לבסוף לכניסת ישראל ללבנון בשנת 1982, במלחמה שכונתה "מלחמת שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה).